יש אנשים שלא מסוגלים לשלוח מייל לפני שקראו אותו חמש פעמים. אחרים דוחים התחלה של משימה כי "עוד לא מוכן מספיק", או מרגישים שהעבודה שעשו לא שווה כלום כי נפלה בה טעות קטנה אחת. אם זה מוכר לכם, כנראה שמישהו כבר קרא לזה "פרפקציוניזם", לפעמים כמחמאה ולפעמים כביקורת. בפועל, זה מרגיש פחות כמו מחמאה ויותר כמו משקל שנושאים כל הזמן על הכתפיים.

מה ההבדל בין שאיפה לשלמות לבין פרפקציוניזם

לרצות לעשות דברים טוב זה דבר בריא ושימושי. אנשים עם סטנדרטים גבוהים לרוב מושקעים, אחראים ומקפידים. הקושי מתחיל כשהסטנדרט הופך לתנאי: "אם זה לא מושלם, זה לא נחשב", או "אם טעיתי, זה אומר משהו עליי". אני חושב שההבחנה החשובה היא פחות בגובה הרף ויותר באיך מרגישים כשלא עומדים בו. כשסטנדרט גבוה מניע אותנו, אנחנו מרגישים רצון להשתפר. כשהוא הופך לעומס, אנחנו מרגישים פחד, ביקורת עצמית ותחושה שאף פעם זה לא מספיק.

איך זה עובד בראש

בגישת LI-CBT, טיפול קוגניטיבי התנהגותי בעצימות נמוכה, מסתכלים על הקשר בין מחשבות, רגשות והתנהגות. מחשבה כמו "אם זה לא יהיה מושלם, יחשבו שאני לא מספיק טוב" יוצרת מתח. המתח מוביל להתנהגות, למשל לבדוק שוב ושוב, לדחות, או לעשות הרבה יותר ממה שנדרש. ההתנהגות הזאת נותנת הקלה קצרה, אבל היא גם מחזקת את האמונה שבלי המאמץ הזה משהו רע היה קורה. ככה נוצר מעגל שמחזיק את עצמו.

חשוב לי לומר שאין כאן שום דבר שצריך להתבייש בו. לרוב פרפקציוניזם התפתח כדרך להתמודד עם משהו אמיתי, כמו רצון להרגיש בטוחים, להיות מוערכים או לא לאכזב. הוא פשוט מפסיק לעבוד טוב כשהמחיר שלו גבוה יותר מהתועלת.

איך זה נראה בפועל

פרפקציוניזם לא תמיד נראה כמו "הקפדה". לפעמים הוא נראה כמו דחיינות, כי קשה להתחיל משהו שלא בטוח שיצא מושלם. לפעמים הוא נראה כמו עבודה שאין לה סוף. ולפעמים הוא נראה כמו חוסר יכולת ליהנות מהצלחה, כי מיד עולה המחשבה על מה שאפשר היה לעשות טוב יותר. אני פוגש לא מעט אנשים שמתארים עייפות מתמשכת, ומופתעים לגלות שהמקור שלה הוא הסטנדרט שהם מציבים לעצמם ולא העומס עצמו.

דוגמה קצרה

נניח שמישהי צריכה להגיש מצגת בעבודה. היא מקדישה לה כמה ערבים, ומחליפה שוב ושוב ניסוחים שכבר היו טובים. ביום ההגשה היא מרגישה מותשת, ובמקום סיפוק היא חושבת על שקף אחד שלא נראה לה מספיק. כשהיא שמה לב שכל ההשקעה הזאת לא באמת שיפרה את התוצאה, אלא רק הרגיעה מתח זמני, היא מתחילה להבין מה בעצם מניע אותה. ההבנה הזאת בפני עצמה כבר משנה משהו.

כמה כיוונים שיכולים לעזור

אין נוסחה אחת, אבל כמה כיוונים עוזרים להרבה אנשים:

• לשים לב למחשבה שמאחורי הרף. לפני שמשפרים עוד פעם, אפשר לשאול: ממה אני מפחד שיקרה אם זה לא יהיה מושלם?
• לקבוע מראש מה נחשב "מספיק טוב". הגדרה ברורה מראש, למשל שעה אחת לעבודה על משימה, עוזרת לעצור לפני שהמאמץ הופך לאינסופי.
• לנסות ניסוי קטן. לבחור משימה פחות חשובה ולעשות אותה ברמה "טובה", לא מושלמת, ולהסתכל מה באמת קרה אחר כך.
• לתת לעצמכם את היחס שהייתם נותנים לחבר. מה הייתם אומרים לאדם קרוב שמתאר את אותה טעות? הרבה פעמים זה נשמע הרבה יותר רך.
• לשים לב גם למה שהצליח. פרפקציוניזם נוטה לדלג על ההצלחות ולעצור רק בפערים. כמה שניות של התייחסות למה שיצא טוב כבר משנות את התמונה.

הצעדים האלה לא מבטיחים שהפרפקציוניזם ייעלם. המטרה היא לא לוותר על הסטנדרטים שלכם, אלא שהם יעבדו בשבילכם ולא נגדכם.

מתי כדאי לשקול ליווי מקצועי

אם הרצון לעשות הכול מושלם גורם לכם לדחות דברים שוב ושוב, פוגע בשינה או בקשרים עם אנשים קרובים, או מלווה אתכם בתחושת מתח כמעט כל הזמן, ייתכן שכדאי לדבר על זה עם איש מקצוע. LI-CBT, טיפול קוגניטיבי התנהגותי בעצימות נמוכה יכול לעזור לזהות את המחשבות שמחזיקות את המעגל ולבנות כלים מעשיים להתמודדות איתן, צעד אחרי צעד.

פרפקציוניזם הוא לא תכונה שצריך להיפטר ממנה. הוא יכול להפוך לכוח, כשיש לו מקום ולא שליטה מלאה.